היסטוריה של "החקלאית" – ד"ר עמי נריה
בפרוס חג הסוכות תרע"ט (1919), התכנסו בביתו של חיים יפה ביבנאל נציגיהם 
של מושבות הגליל
ונציגים של שני קיבוצים מעמק הירדן, והחליטו על הקמת "החקלאית" – חברה לביטוח בעלי חיים.
"החקלאית" שמה לה למטרה לבטח את משק החי, מתוך הכרה שבתנאים ששררו אז בארץ,
לא ניתן היה לפתח משק חי ללא הגנה פיננסית נאותה.
"החקלאית" החלה את פעולתה ב-14 נקודות ישוב
בהם היו 99 חברים ולהם פחות מ-700 בעלי חיים –
בהמות עבודה ובקר. ערכם של כל בעלי החיים
המבוטחים עמד על 14000 לירות מצריות.
"החקלאית" קמה כחברה ללא מטרת רווח, והייתה
משאירה רק אחוז קטן מהכנסותיה לשם ביסוס קרן
שמורה שתפקידה היה להבטיח את המוסד בפני
מקרי אסון בלתי רגילים.
הביטוח
כאמור, "החקלאית" קמה כחברת ביטוח לחיות משק. מייסדיה הכירו בעובדה שבמצב
הכלכלי, הבריאותי והביטחוני ששרר אז בארץ, לא ניתן לקיים משק בעלי חיים ללא ביטוח
שיאפשר למגדלים להתמודד עם מקרי מוות מכל סיבה שהיא.
בתחילה היה ביטוח אך ורק למקרי מוות. סכום הפיצויים להם היה זכאי המגדל,
נע בין 70 ל-80 אחוז מערך בעל החי. פרמיית הביטוח הייתה שונה לא רק בין
בהמות עבודה לבקר, אלא גם בין גזעי הבקר השונים. כמו כן נדרשה תקופת
התאקלמות בארץ לבקר מיובא לפני שניתן היה להכניסו למסגרת הביטוח.
בשנת 1921 עקב המצב הביטחוני הרעוע (מאורעות תרפ"א),
הוחלט לאפשר גם ביטוח כנגד גניבה.
עזרה וטרינרית
זמן קצר לאחר הקמתה, הכירה "החקלאית"
בצורך לקיים במקביל לביטוח, שירות וטרינרי. זאת,
הן לצורך טיפול בבהמות והן כחלק משלים
למערך הביטוח. "החקלאית" התקשרה זמנית
עם אברהם בן יוסף – עוזר וטרינר – בוגר אולפנו
של ד"ר משה כספי, ובמקביל פרסמה מודעות
בעיתוני חו"ל על משרת רופא וטרינר של החברה
. במשרה זכה ד"ר שלמה פרוינד שסיים לא מכבר
את חוק לימודיו באוניברסיטת מינכן שבגרמניה.
ד"ר פרוינד עלה ארצה בסוף שנת 1921 והיה לרופא הראשון של "החקלאית". נחתם עימו חוזה
עבודה לשנתיים עם אופציה להארכה. אזור עבודתו כלל את מושבות הגליל התחתון וקיבוצי
עמק הירדן. בהתאם לחוזה העבודה היה עליו לבקר ביישובי האזור אחת לשבוע, ולהיענות
למקרים דחופים. כמו כן היה עליו לקיים ביקור אחד בחודש ביישובי עמק יזרעאל. נקבעה לו
משכורת חודשית של 25 לירות מצריות. מקום מגוריו של ד"ר פרוינד היה ביבנאל, שם קיבל
מ"החקלאית" דירה של שני חדרים ומטבח וכן מקום לסוס. באשר לסוס כתוב בחוזה:
"הנהלת החקלאית מעמידה לרשות הד"ר פרוינד סוס לרכיבה בשביל נסיעות במושבות
. הוצאות כלכלת הסוס הן על חשבון "החקלאית" והטיפול בסוס על ד"ר פרוינד".
עם התפתחות פעילות האגודה בארץ, התרחב גם השירות הווטרינרי. בשלב ראשון
צורפו לאגודה מושבות הגליל העליון ולצוות הווטרינרי הצטרף ד"ר דעואל. עם קבלת חלק
מיישובי יהודה לאגודה, באמצע שנת 1922, הצטרף ל"החקלאית" ד"ר יעקב נריה,
ועם העלייה במספר ראשי הבקר בעמק יזרעאל, הורחב השירות הווטרינרי ובשנת 1923
התקבל לאגודה ד"ר רוזן, עולה חדש מהונגריה, שמקום מושבו הראשון הוא במושבה מרחביה.
כאמור "החקלאית" הוקמה כחברה הדדית לביטוח והצלה מאסונות. הקשר שהיא יצרה
בין מערכת הביטוח ושירות העזרה הווטרינרית היה יחיד במינו בעולם. השילוב בין השניים,
אפשר את התפתחות החברה למרות קיומן של מספר מחלות קשות בשטח. לא נגזים
אם נאמר, שבשנים אלה, היה זה שירות העזרה הווטרינרית שאפשר ל"החקלאית"
להחזיק מעמד כחברת ביטוח ולשלם פיצויים, למרות תנאי התחלואה הקשים.
אין ספק שהשירות הווטרינרי של "החקלאית" היה הראשון במעלה בהשוואה לשאר
השירותים הווטרינרים שפעלו בארץ.
בסוף שנות העשרים, כלל שטח הפעולה של "החקלאית" את כל אזורי הארץ
פרט לשומרון. מספר אזורי העבודה היה שבעה, וכך גם היה מספר רופאי "החקלאית".
מבחינה אדמיניסטרטיבית, כל אזור עבודה היה עסק סגור
מבחינת ההכנסות וההוצאות של העזרה הווטרינרית.
מצב זה גרם לפער גדול בין האזורים. למשל: באזור
עמק הירדן בגלל ריכוז הישובים יכול היה הרופא
לטפל במספר רב של פרות וכתוצאה מכך
ההוצאה (הפרמיה) לפרה הייתה נמוכה בהרבה
מזו של אזור יהודה, היכן שהריחוק בין הישובים
היה גדול ומספר ראשי הבקר בכל ישוב היה
קטן. כבר בשנת 1926, מועלית בהנהלה
הצעה לשנות את השיטה ולהנהיג עזרה וטרינרית
ארצית והדדית. הנושא היה בדיון ובוויכוח לאורך
שנים, ורק לאחר כ-25 שנה, בשנת 1951 החליטה
"החקלאית" להנהיג עזרה וטרינרית ארצית ואחידה.
מנהלה הראשון של "החקלאית" היה חיים יפה מיבנאל, שמילא תפקיד זה עד שנת 1926.
המזכיר הראשון היה אהרון רוטבלט ששימש כמזכיר עשרות בשנים. מנהלה השני של "החקלאית"
היה חיים צימרמן גם הוא מיבנאל שכיהן עד 1950 שנה בה נפטר. החליף אותו בתפקיד
אברהם יפה איש נהלל, שכיהן בתפקיד זה עד שנת 1972.
מחלות
על מגדלי הבקר והרופאים הווטרינרים היה להתמודד עם
מספר רב של בעיות. נזכיר כאן את המחלות המדבקות
הגדולות: דבר הבקר, ברוצלוזיס (הפלה מדבקת),
גמרת (אנתרקס), פה וטלפים, קדחות קרצית למיניהן,
ובהמשך מחלות ממשק כגון: עקרות ומחלות עטין.
תפקידו של הרופא הווטרינר ב"החקלאית" לא הצטמצם
לריפוי בהמות חולות בלבד, והיה עליו לשמש גם מדריך
ומורה למגדלים בכלל ולמתחילים בפרט.
המחלקה הווטרינרית של ממשלת המנדט הבריטי,
פעלה בהתאם לגישה הקולוניאלית המקובלת על
ממשלת הוד מלכותו במושבותיה מזה שנים. בנוסף
לכך היא פעלה במסגרת מערכת שלטונית מקומית,
שלא תמיד הייתה "אוהדת" למפעל הציוני. אי
לכך היה על "החקלאית" גם לפעול בנושאים
שבמקומות אחרים הם מתפקידו של השירות
הווטרינרי הממשלתי. "החקלאית ורופאיה
תרמו רבות למאבק בברוצלוזיס, בשחפת הבקר,
בויבריוזיס ובמחלת הפה והטלפים.
"החקלאית" הייתה שותפה מלאה במחקר ובניסיונות למציאת חיסון לקדחת הקרצית
מסוג תיילריה. פרופסור שאול אדלר מהאוניברסיטה העברית בשיתוף עם רופאי
"החקלאית" ד"ר מנחם שטורמן, ד"ר אלנבוגן ד"ר צור ואחרים, החלו עוד באמצע
שנות השלושים בעבודה מאומצת למציאת פיתרון למחלת התיילריה שסיכנה את
עצם קיומו של משק הבקר בארץ. המאמצים נסעו פרי ונמצאה הדרך לחיסון
משק הבקר כנגד מחלה זו. "החקלאית" שנשאה בעיקר העול הכספי של מחקר זה,
רשאית לרשום לזכותה את ההישג הזה.
גם בנושא מחלת הגמרת, שיתפה "החקלאית" פעולה עם ד"ר ברוך לוין מירושלים
ועודדה אותו במאמציו לפתח חיסון יעיל מזן מקומי. בהמשך חייבה "החקלאית"
כל בהמה שבביטוח, להיות מחוסנת כנגד המחלה.
מחלת הפה והטלפים הייתה פורצת בארץ מפעם לפעם. משנת 1937 מופיעה
המחלה מדי שנה ואילו השנים 1945-6 תרשמנה כשנים הקשות ביותר. המחלה
הקיפה כמעט את כל הארץ. נגרמו נזקים כבדים, אבדות רבות והפסדי חלב כבירים
. עתיד הענף כולו הועמד בסכנה. "החקלאית" באמצעות רופאה הראשי ד"ר פרוינד
הצליחה להביא ארצה בדרך לא דרך חומר חיסון משוויץ ובעיקר מהולנד וע"י גיוס
כללי של כל הרופאים הווטרינרים חוסן וניצל כל העדר היהודי בארץ.
עם הקמת המדינה
ב"החקלאית" עבדו 36 רופאים וטרינרים,
והיו רשומים בה 34000 ראשי בקר
ובהמות עבודה. ד"ר פרוינד הרופא הראשי
של "החקלאית" התמנה למנהל האגף
לבעלי חיים במשרד החקלאות. ובמקומו
כרופא ראשי נבחר ד"ר מנחם שטורמן
שכיהן בתפקיד זה 15 שנה עם הפסקה
בשנים 1963-1961 בהן כיהן כמנהל
האגף לבעלי חיים. (בתקופה זו החליף
אותו ד"ר טברסקי). עם פטירתו של
ד"ר שטורמן בשנת 1964 החליף אותו
ד"ר אהרון שפירא שהתפטר בשנת 1965
ובמקומו נתמנה ד"ר אלי מאיר.
בתחילת שנות החמישים הוקם ב"החקלאית" מחסן התרופות שנוהל ע"י ד"ר טברסקי.
הקמת "מחסן התרופות" חסכה לחברי האגודה עשרות אלפי לירות בשנה. חברי
האגודה היו משלמים מחיר קבוע ושווה עבור תרופות ללא התחשבות בכמות התרופות אותן צרכו.
נסכם את הפרק ההיסטורי בדברים שנכתבו על "החקלאית" בהזדמנויות שונות ע"י פרופסור אדלר,
ד"ר פרוינד, ד"ר שפירא וד"ר אלי מאיר.
"השרות הווטרינרי של "החקלאית" הוא מיוחד במינו ואין לו אח ורע בעולם. שירות זה נוצר ע"י החקלאים,
למען החקלאים ומנוהל ע"י החקלאים. הביטוח והעזרה הווטרינרית הלכו שלובים בכל שנות קיום המוסד
והשלימו אחד את השני בשלבים שונים של התפתחות המוסד.
ראשוני רופאי "החקלאית" היו חייבים לבנות יש מאין. צורת הארגון הייתה חידוש. המתיישב היה בלתי
מנוסה והידע שלו מועט. מחלות שהיו בלתי ידועות עשו שמות בעדר. חסר היה כוח מחקר שאפשר
להיעזר בו. קשה היום להעלות על הדעת את התנאים הטכניים הדלים ששררו אז. לא נשכח שההישגים
הראשונים בהגנת הבקר בפני קדחת בעלי החיים לסוגיה היו פרי יוזמתה של "החקלאית" וחבר רופאיה.
כיום (שנת 1969), השירות הווטרינרי של "החקלאית" מקיף את רוב רובו של ענף הבקר בארץ.
אם בשנת 1919 היו רשומים ב"החקלאית" פחות מ-400 ראש בקר ולא היה בה אפילו רופא
וטרינר אחד, הרי שבשנת 1969 במלאת ל"החקלאית" חמישים שנה, עבדו בה 69 רופאים
וטרינרים והיו בה למעלה מ-120 אלף ראש בקר לחלב ויותר מ-50 אלף בקר לבשר.
הודות למבנה האזורי של העזרה הווטרינרית הציבורית, ניתן היה לפתח את ענף הבקר והצאן
באזורי התיישבות חדשים,לעזור להתבססותם של העולים החדשים בענף חדש וזר להם
ולקלוט בד בבד את הבקר המיובא, להתאימו לתנאי הארץ ולטפחו לרמתו הנוכחית.
קיום שירות זה אפשר יצירת שיטת עבודה וטרינרית ייחודית, המאפשרת מעקב קבוע אחר
העדר, טיפול מוקדם ויעיל במחלות והקמת צוות רופאים ווטרינרים שידע להתאים את עצמו
לדרישות השונות של העדר בכל תקופה".
חמישים שנות עזרה וטרינרית של "החקלאית"
מהוות בעצם את תולדות העזרה הווטרינרית בארץ ישראל.